אש. שיא הפוטנציאל. שיא המימוש. שיא היום. שיא החום.
לאש אין צורה אחת. היא משתנה כל הזמן. היא תופסת מקום בחלל, אבל אין לה מבנה, אין לה נפח. היא כמעט אל חומרית. אנחנו רואים אותה, מרגישים אותה, את החום שלה, אבל לא יכולים לתפוס את הלהבות האלה. רגע הן פה, ורגע כבר לא.
האש היא הכי כאן ועכשיו. ברגע הזה.
הכוח של האש הוא ביכולת שלה להעביר מסר. מספיק להתקרב אליה קצת, וכבר מבינים במה מדובר. לא צריך לגעת אפילו. היא מפיצה חום ואור ורואים אותה מרחוק.
האש היא שובבה, מעט מסתורית. כשהיא מגזימה... היא משתוללת. לא כדאי להרגיז אש. אבל כשהיא מאוזנת וטובה היא עושה לנו חשק לשבת לידה עם קבוצת חברים טובים וגיטרה. מעוררת בנו את האינסטינקט השבטי הרחוק, בו ישבנו יחד סביב מדורה, מקרבים לבבות.
אנשים שמאופיינים באיכות הזו, הם בד"כ אנשים של SHOW. מסמרי המסיבה, אנשים סופר חברותיים שיודעים למגנט אליהם אנשים נוספים. הם אוהבים לצחוק ולהצחיק, הם אוהבים קהל, ובד"כ קשה מאד להתעלם מהם.
יש באש יכולת משחררת, פחות לחשוב, פחות רצינות. היא שובבה, וצוחקת ונראית כאילו הכל בא לה בקלות. להיות בקרבת אש יכול להיות נעים ומחמם את הלב, עד שהיא כבר עוברת הלאה. ואז זה כואב. כמו כוויה צורבת.
בגוף - הלב הוא המייצג של האש. כמי שמפיץ את הדם בגוף כולו, כמי שאחראי על פעימות הרגע שלנו. כאן ועכשיו, כאן ועכשיו, כאן ועכשיו...
האש בגוף יכולה להשפיע על איברים שונים ולגרום לדופק מהיר, פצעים בפה, הזעות ונפוץ במיוחד - בעיות שינה. חוסר שקט.
אבל גם אש חסרה יכולה להקשות. כשהאש חסרה - אין שמחה, אין כוח, הכל מרגיש כמו מאמץ קיצוני.
כמו בכל אחת מהאיכויות, האיזון חשוב. אבל באש השינויים בין ה"יותר מדי" ל-"פחות מדי" הם קיצוניים יותר, ובולטים בקלות.
