מעולם לא אהבתי ספורט. מכירים את אלו שמוציאים פטור בשיעורי התעמלות בבית הספר? הי :-) זו אני.
אבל לפני 6 שנים, גיליתי עולם תנועה שלם - שיטת הGYROKINESISⓇ (ג'יירוקינזיס) - והתאהבתי מהרגע הראשון.
השיטה מחולקת למעשה ל-2 ענפים:
האחד, ג'יירוקינזיס, שיעור של תנועה זורמת ורציפה, תנועות הנותנות תחושת אורך, גמישות ורכות בעמוד השדרה, מייצרות מרווחים במפרקים, משפרות את החיוניות של הגוף והאנרגיה הזורמת בו.
הענף השני, ג'יירוטוניק - הוא עבודה פרטנית בד"כ או בקבוצות קטנות והיא נעשית על מכשיר ייעודי שפותח בדיוק לשיטה הזו. בזכות המכשיר ניתן ללמוד את התנועות בצורה מדויקת לשפר גמישות, לחזק את הגוף, להגדיל טווחי תנועה ועוד.
במקביל לכל אלו בבסיס השיטה, ברמה עמוקה יותר, תוך כדי התנועה, אנחנו לומדים להביט פנימה, להתבונן, לגלות איך דפוסי חשיבה שלנו מופיעים גם באיך שאנחנו זזים, באיך שאנחנו לומדים תנועה חדשה, ואיך לצאת מהמקומות האלה, ללמוד משהו חדש. הכל תוך כדי תשומת לב לנשימה, לקצב, לאופן שבו הגוף מונח.
תכלס, ההתאהבות שלי בשיטה, וההתמדה שלי באימונים קבועים כמה פעמים בשבוע (מאד לא טיפוסי לי, נשבעת!) - לא היו צריכים להפתיע אותי. החיבור של העשייה בשיעור כזה, לבין מה שאני עושה בקליניקה - מתבקש. לכן אחרי כמה שנים של תרגול בהתמדה לא אופיינית לי, התחלתי במסלול ההכשרה של מורות בשיטה.
בגלל החיבור הרגשי המיוחד שיש לי לג'יירוקינזיס, התנועה החופשית יותר, ובגלל שאני חוויתי אותו כמשנה חיים ממש, בחרתי בו ככלי ראשון שאני רוצה לרכוש.
הקורס עצמו היה מאתגר. לאו דווקא פיזית.
אז למה? אני הרי כל כך אוהבת ללמד. אני מלמדת סטודנטים לשיאצו כבר כמה שנים טובות וזה מקום שנוח לי בו מאד. גיליתי שלימוד תנועה הוא חוויה שונה. הצורך לתאר את התנועות בפירוט, העובדה שכל העיניים עליי, על התנועות שלי, על הגוף שלי. זה הרגיש שונה. אני לא מגיעה מרקע של ריקוד והרגשתי שאני מגלה בעצמי משהו חדש.
בתוך האתגר הזה, צמחה גם המתנה הגדולה שג'יירוקינזיס יכול לתת, והחיבור שלו לעשייה שלי בקליניקה.
אז איך זה בא לידי ביטוי בקליניקה?
הרבה מהרעיונות הבסיסיים של הרפואה הסינית באים לידי ביטוי בתנועות באימון בשיטה. (ועל כך בהרחבה פעם אחרת). כך שהשילובים בין הכלים הקבועים שלי לבין תרגילים מהשיטה התחילו לקרות באופן טבעי. זה יכול להיות בטכניקה שאני אבחר לטפל בה, באופן שבו נמקם מחדש את הגוף תוך כדי הטיפול, בתרגילי נשימה שנעשה בטיפול או תרגילים מסוימים שנבצע יחד. הרבה מהתרגילים מעוררים מחדש את מערכת העצבים ומחזירים איכות חיה אל הגוף, אנרגתית, נמרצת, ועם זאת מרגיעה. התנועה חלקה וזורמת ומרגישים את זה בגוף.
והתוצאה?
הכאב חולף מהר יותר, תנועה נכנסת לגוף ומביאה איתה אופטימיות, חיבור לגוף, שמחה. תוך כדי התהליך מתפתחת הבנה טובה יותר של תנועה, של נשימה, של יציבה. כל אלו מניעים את המקום הכואב, מקלים על המועקה שבאה איתו, ומרפאים ממש. אני סקרנית כל כך לגבי מה שזה עוד יביא איתו…
ומה הקשר של התמונה הזו?
התמונה צולמה ביפן, 2018, בידו האוהבת והמיומנת של חמי, זאב מוזס, מסדנת קליגרפיה יפהפיה שהשתתפתי בה. יש בה כל כך הרבה דברים שאני אוהבת: יפן, תנועה, יצירתיות, יציבות, עוצמה, שקט.
מהרגעים האלה שהם בדיוק-בדיוק.
